חוקרת מוח במכון הפסיכדלי בבית החולים איכילוב ומאסטרנטית בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מנגישה מדע ומלמדת איך המוח משפיע על ההתנהגות שלנו בתור יצורים אנושיים בעולם. 
מובילה מחקר בשיתוף תנועת המחול גאגא שבודק איך ריקוד משפיע על המוח ועל עיבוד טראומה.

בסופ״ש אני רוקדת את חיי על רמקול שמאל בכל רחבה אפשרית.

​

בתחילת השנה האחרונה בתואר הראשון, ישבתי בקורס דימות מוחי. ובסוף השיעור הזה קרה רגע מכונן, תחושה זרה ומוכרת. כמו הרגע הזה שבו את מקבלת טלפון מאהוב לבך מהעבר, שמבשר לך שהוא חוזר לארץ אחרי שנים ארוכות מסביב לעולם וכבר מחכה להגיע לזרועותייך. השיעור הסתיים ובי היו דמעות וצמרמורות על שובו של האהוב - הרצון להיות חוקרת. תשוקה לגלות את הלא נודע, או לפחות להתפלש בו כמו שמי השפיר ברחם מכסים את העובר - מכל צדדיו, עיטוף הרמטי של כל נקודה ונקודה בעור.

כשקיבלתי את פרס ההצטיינות על פרויקט המחקר, עלתה בי בהירות: בניגוד להיום, שבו המילים ׳מדע׳ ו׳אלוהות׳ נחשבות כמעט לתזה ואנטיתזה, לדבר והיפוכו - אני נזכרת שזה עניין של אופנה. בימינו זה נחשב מוזר, סתירה עמוקה בין התשוקה למיסטיקה לבין זה שבסוף אני לומדת חוקים וכותבת קוד. אבל בעבר ניוטון היה דתי, וגלילאו היה דתי, וארכימדס היה דתי, וכולם עשו את עבודתם לשם שמיים. אם ישנם שעון והשען שיצר אותו, אז המחקר של השעון הוא הדרך להתחבר אל השען.